השעה הראשונה
תוך 30–45 דקות: ערנות, אנרגיה, דיבור בלי סוף, ביטחון, קרבה, חשק מיני, מוזיקה שמרגישים. בגוף: לסת נוקשה וחריקת שיניים, אישונים מורחבים, הזעה, דופק ולחץ דם, חוסר תיאבון.
חגיגת הוא סם ישראלי לגמרי: נולד בפיצוציות כ“ממריץ טבעי חוקי”, נאסר אחרי אשפוזים, חזר בגלגול אחר, נאסר שוב — והשם נשאר על כל כדור ממריץ שנמכר לחיילים, לסטודנטים ולעובדי משמרות בשני שקלים לפרסומת. מי שלוקח “חגיגת” היום לא יודע מה הוא לוקח: מפדרון, ממסי, אלפא-PVP, קפאין עם משהו, או מתאמפטמין — ולכן “לקחתי כמו תמיד” הוא המשפט של המיון. ולצידו — טוסי, האבקה הוורודה שהגיעה מדרום אמריקה דרך אירופה: לא קוקאין, לא 2C-B, אלא תערובת של קטמין ו-MDMA שמנתקת ומעוררת בבת אחת. העמוד הזה מסביר מה זה חגיגת ומאיפה הוא בא, מה בפנים, איך הוא משפיע, מתי הערב הופך לבולמוס ולפסיכוזה, איך נראה הקריז, האם זה ממכר, מה זה טוסי באמת — ומה עושה MAAVAR CLINIC (מעבר קליניק) כשזה כבר לא מסיבה.
ב-MAAVAR CLINIC בקריית גת ההערכה היא של ד״ר משה גולין, פסיכיאטר-נרקולוג עם 40 שנות ניסיון: מה נלקח ובאילו שילובים, האם יש פסיכוזה או לב שצריך לבדוק, מה מתחת — חרדה, דיכאון, ADHD, טראומה. הייצוב — ימים של שינה ואוכל בהשגחה; השיקום — חודש עד שלושה בווילה עם 15 מיטות, קבוצות, מדריך אישי, הורים ובני זוג. מבוגרים מ-18.
למי שמחפש “חגיגת”, “כדורי חגיגת”, “סם חגיגת” או “טוסי” — כאן התשובות הקצרות; על ממסי, מפדרון ואלפא-PVP — עמודים נפרדים.

“חגיגת” הוא אולי הסם היחיד שנולד בישראל. ההיסטוריה שלו היא ההסבר למה אי אפשר לדעת מה בפנים.
לא “מה זה חגיגת” — אלא “מה זה הפעם”. התשובה הכנה: לא יודעים, וזה כל העניין.
תיאור — לא המלצה. אין כאן כמויות; בכדור שאיש לא בדק הן לא אומרות כלום.
תוך 30–45 דקות: ערנות, אנרגיה, דיבור בלי סוף, ביטחון, קרבה, חשק מיני, מוזיקה שמרגישים. בגוף: לסת נוקשה וחריקת שיניים, אישונים מורחבים, הזעה, דופק ולחץ דם, חוסר תיאבון.
ההשפעה יורדת בחדות — והדחף ל“עוד אחד” מגיע לפני שהקודם נגמר. זה המאפיין של קתינונים: החלון קצר, הדחף מיידי. הכדור השני נותן פחות, השלישי — בעיקר לב וחרדה.
בלי שינה 24–36 שעות: רעד, בלבול, מחשבות רצות, חשדנות — “מישהו בחוץ”, “הטלפון מצותת”. כאן מתחילה הפסיכוזה של הבולמוס, ואצל חלק — אלימות או ריצה לרחוב.
הגוף נכבה: שינה של 12–20 שעות, רעב, ואז הקריז. ואז — אצל מי שזה כבר דפוס — הפיצוציה או הצ׳אט הבא, כי הקריז לא נסבל.
אלכוהול (לב, התייבשות), קטמין וטוסי (חוסר הכרה בתוך ממריץ), נוגדי דיכאון (סרוטונין), חום ומאמץ, ושילוב של כמה כדורים ממקורות שונים — כל אחד עם חומר אחר.
בשביל חייל אחרי שבוע בבסיס, סטודנט לפני מסיבה או עובד משמרות — זה ביטחון, אנרגיה וחברה בשני שקלים לפרסומת. ובשביל מי שחסרים לו אלה בימי חול — זו תרופה. ושם מתחילה התלות.
לא הפחדות — רשימת הסיבות שבגללן צעירים מגיעים למיון בסופי שבוע אחרי “רק חגיגת”.
קתינונים מעלים דופק ולחץ דם — ובבולמוס, עם אלכוהול וחוסר שינה, גם לב של בן 22 מגיע להפרעות קצב, לאוטם ולדימום מוחי. כאב בחזה, דופק שלא יורד, קוצר נשימה — 101, לא “שיירד”.
ריקוד, מסיבה בחום, בלי מים ובלי תחושת עייפות — מכת חום: חום גבוה, בלבול, הפסקת הזעה, פרכוס, קריסת כליות ושרירים. מהסיבות המרכזיות למוות מקתינונים.
פרנויה, “עוקבים אחריי”, מצלמות, חרקים מתחת לעור, קולות — בלילה השני של בולמוס, ואצל חלק אחרי כדור אחד. לרוב חולפת עם שינה וטיפול; אצל חלק — נשארת. פסיכוזה עם איום — מיון. על פסיכוזה מממריצים.
בפרנויה — מכות, ריצה לכביש, קפיצה מחלון “מהרודפים”. ונהיגה אחרי לילה בלי שינה עם ממריץ בדם — כמו שיכור שבטוח שהוא בסדר.
אלכוהול — לב והתייבשות; קטמין או טוסי — חוסר הכרה והקאה בתוך בולמוס; נוגדי דיכאון — תסמונת סרוטונין; קנאביס “לרדת” — פרנויה. רוב מקרי המיון הם שילובים.
אלפא-PVP במקום מפדרון — פסיכוזה אחרי כדור אחד; מתאמפטמין — לילה של 12 שעות; תערובת — תגובה שאיש לא צפה. “לקחתי כמו תמיד” הוא המשפט הנפוץ ביותר במיון. על מנת יתר — מה עושים.
“קריז מחגיגת” הוא לא ייסורים גופניים — הוא ריקנות שהשליח יודע למלא. לכן הוא מסוכן.
התשובה הכנה: כן. והשאלה הנכונה — באיזה שלב אתם.
קתינונים גורמים לדחף מיידי וחזק ל“עוד” כבר בערב הראשון — חזק יותר מקוקאין לפי חלק מהמשתמשים. זה לא “חולשה”, זה הפרמקולוגיה: החלון קצר, הנפילה חדה, והכדור הבא במרחק הודעה.
תוך שבועות אותו כדור נותן פחות; הכמויות גדלות, הערבים מתארכים לבולמוסים, ו“חגיגת לסופי שבוע” הופך ל“חגיגת כדי לתפקד”.
הדרך הטיפוסית: פעם בחודש במסיבה → כל סוף שבוע → אמצע שבוע “כי יום קשה” → כל ערב → בולמוס של ימים ופסיכוזה. אצל חיילים וסטודנטים זה לוקח לעיתים פחות משנה.
ADHD לא מטופל (הממריץ “מסדר” את הראש), חרדה חברתית, דיכאון, שעמום בבסיס או במשמרות, סביבה שמשתמשת — ומי שכבר מכור למשהו אחר.
אף סימן לבדו — כלום. הצירוף שחוזר כל סוף שבוע — שיחה, לא חיפוש.
“טוסי” הוא תערובת במיתוג — כמו חגיגת. הצבע הוורוד הוא כל מה שבטוח בה.
אבקה ורודה, לפעמים עם ריח תות, שהגיעה מקולומביה דרך ספרד ואירופה והחלה להופיע בישראל בסצנת המועדונים. השם — מ-2C-B (“טוסי-בי”), אבל בבדיקות מעבדה כמעט אף פעם אין בה 2C-B: בדרך כלל קטמין ו-MDMA, עם קפאין, לפעמים קוקאין, אופיואידים או קתינונים — וצבע מאכל.
קטמין מנתק ומדכא; MDMA מעורר ומחמם. ביחד, בכמות שאיש לא יודע: “חור K” באמצע ריקוד, חום עם חוסר הכרה, הקאה בלי להרגיש, לב שעובד נגד עצמו. ומי שלוקח “קוקאין ורוד” ומצפה לקוקאין — לוקח עוד, כי “לא עובד כמו קוקאין”.
שאיפה שמביאה ניתוק במקום ערנות; בלבול, הליכה לא יציבה, הקאה, נמנום עמוק — בתוך מסיבה; למחרת ירידה כפולה — של קטמין ושל MDMA. חוסר הכרה — על הצד, 101.
כמו של הרכיבים: תלות נפשית מהירה בקטמין, הדפוס של MDMA, ושלפוחית קטמין אצל משתמשים קבועים. על קטמין ועל אקסטזי — בעמודים נפרדים.



בחגיגת ובקתינונים ההערכה מתחילה בגוף ובראש בו-זמנית: האם הלב ולחץ הדם אחרי הבולמוסים דורשים בדיקה, האם הפרנויה של הלילה השני חלפה או נשארה, ומה בדיוק נלקח — כי “חגיגת” יכול להיות ממסי, אלפא-PVP או מתאמפטמין, ולכל אחד תמונה אחרת. ד״ר גולין מחליט מכאן: ייצוב בווילה בהשגחה, או קודם בית חולים — פסיכוזה פעילה, לב לא יציב. ואז מה מתחת: ADHD לא מטופל שהממריץ “סידר”, חרדה חברתית, דיכאון, שעמום של בסיס — כי בלי לטפל בהם הפיצוציה הבאה היא רק שאלה של זמן.
בטוסי הוא בודק גם את החלק של הקטמין — שלפוחית, דיסוציאציה — כי התערובת משאירה שני סוגי נזק. כל החלטה על תרופות, על קצב ועל רמת ההשגחה — שלו ושל הצוות הרפואי, לפי האדם. בלי מינונים בעמוד — רק רופא.
MAAVAR CLINIC פועלת ברישיון משרד הבריאות לטיפול בהתמכרויות לשנים 2026–2028, בכתובת Yehoshafat 14, Kiryat Gat. הערכה, ייצוב וכל החלטה תרופתית נעשות בידי רופא בתוך מסגרת מורשית. בעמוד אין שמות תרופות, מינונים או הנחיות הפסקה — זה נשאר בחדר של הרופא.

לא “28 יום לכולם”. חגיגת של סופי שבוע — אחרת מבולמוסים עם פסיכוזה.


בחגיגת המטופל הוא כמעט תמיד בן 19–28 — חייל, משוחרר, סטודנט — וההורים הם מי שפנה, אחרי שבת אחת יותר מדי. רמיז עובד עם החלק שההורים לא יודעים לעשות לבד: מה עושים עם הכסף (משכורת של חייל שנעלמת), מה עונים לחבר מהפיצוציה שמתקשר, איך מוחקים צ׳אט ומחליפים מספר בלי מלחמה, ומה קורה בשבת הראשונה בבית — כשהחברים יוצאים והוא נשאר. הוא בונה עם המשפחה גבול אחד ברור, ועוזר להחזיק בו בלי איומים שלא יעמדו בהם.
אחרי השחרור רמיז מלווה את השבועות שבהם רוב הגמילות מקתינונים נופלות: ההודעה הראשונה מהשליח, המסיבה הראשונה, הלילה הראשון שבו הדיכאון של הקריז מתחפש ל“שום דבר לא שווה”. הוא אינו רופא ואינו מחליט על תרופות; הוא דואג שהתוכנית שנכתבה בווילה תעבוד גם בבית בנתניה — ושלהורים יהיה למי להתקשר ביום ראשון בבוקר.
רוב הפניות על חגיגת הן של אימא ביום ראשון בבוקר. זה הזמן הנכון.
“שני לילות בלי שינה, בליסטר ריק, ואני מפחדת” — עובדות, בלי קהל, בלי “בגילך אני”. ולשאול: “מה זה נותן לך?” — כי התשובה (ADHD, חרדה, שעמום בבסיס) היא מה שמטפלים בו.
צעירים לא מפחדים מ“התמכרות”; מאוטם בגיל 22 ומפרנויה שלא עוברת — כן. להגיד את זה כמידע, לא כאיום. ובלילה של כאב בחזה או “עוקבים אחריי” — 101, גם אם הוא מתנגד.
כסף “לאוכל” בחמישי, תירוץ למפקד, שתיקה מול האבא — תמיכה בדפוס. גבול אחד ברור. רמיז עוזר לנסח אותו כך שיחזיק.
חיפוש ושפיכה לאסלה לא עצרו אף אחד — הם רק העבירו את זה לרכב. שיחה אחת עובדת יותר מעשרה חיפושים.
הורה או בת זוג מתקשרים אלינו בעצמם: האם זה כבר התמכרות, מה דחוף, מה האפשרויות — דרך הקופה, הצבא, או אצלנו. לא צריך את הסכמתו כדי שאתם תדעו.
חייל שמשתמש בחגיגת בסופי שבוע ומסתיר — ההורים הם היחידים שרואים. הטיפול אצלנו אפשרי בתיאום עם הגורמים הצבאיים כשהחייל מבקש, ובדיסקרטיות מלאה מצדנו.
ההקשר הישראלי — כי חגיגת הוא סיפור ישראלי.
מה שאומרים בפיצוציה — מול מה שרואים במיון ובמרפאה.
חגיגת של 2004 היה קתינון; חגיגת של היום הוא ממסי, אלפא-PVP או מת׳ — אותה משפחה כמו “הסולי”. הפיצוציה היא רק הדלת.
הספק קונה ממי שיש. אותה חותמת — תכולה אחרת. בדיקות של חגיגת שנתפס מצאו חומרים שונים לגמרי תחת אותו שם.
אצל רוב מי שמגיע אלינו זה התחיל כך; הדחף של קתינונים והקריז שאחריהם מקצרים את הדרך לכל ערב — לפעמים תוך חודשים.
חוסר שינה מגביר — אבל הפרנויה היא של הקתינון. אצל רוב היא חולפת עם שינה וטיפול; אצל חלק היא נשארת ודורשת פסיכיאטר. פרנויה עם איום — מיון.
טוסי הוא קטמין ו-MDMA בצבע ורוד — כמעט אף פעם לא קוקאין ולא 2C-B. מי שמצפה לקוקאין ולוקח עוד — מגיע לחור K באמצע ריקוד.
אין קריז גופני כמו באופיואידים — יש דיכאון, ריקנות ודחף של שבוע-שבועיים, שמביאים את השליח הבא. זה הקריז, והוא הסיבה לרוב החזרות.
הנתונים על קתינונים סינתטיים — השפעות, לב, פסיכוזה ותלות — מ-NIDA, EUDA ו-FRANK; על פסיכוזה — מה-NHS; ההיסטוריה של חגיגת בישראל — מפרסומי משרד הבריאות והאיסורים בפקודת הסמים המסוכנים (2004, 2008). העמוד אינו מחליף הערכה של רופא ואינו כולל כמויות או הנחיות שימוש. בסכנה — 101.
כמה שורות מספיקות: מאז מתי, כמה כדורים ובכמה ערבים, מה עוד הולך עם זה, והאם כבר היו פרנויה, דופק שהפחיד או בולמוס של יומיים. עונים באותו יום — גם לאימא שכותבת מהמסדרון, גם לבת זוג, גם לחייל שכותב בעצמו. מהשיחה הראשונה יוצאים עם תשובה: מה כנראה היה בכדור, האם צריך בדיקת לב או פסיכיאטר עכשיו, ואיזה צעד נכון — תוכנית, רופא, או הבית בקריית גת. בלי המתנה, בלי דיווח לאף אחד, ובלי שמישהו מחוץ לצוות יידע.
Email: dhvny8@gmail.com. בסכנה מיידית — כאב בחזה, חום גבוה עם בלבול, פרכוס, פסיכוזה עם איום — קודם מד״א 101, ורק אחר כך אנחנו.
הגדרות קריאה מהירות לעמוד זה.